לדלג בין זהויות- עבודה עם הגיל השלישי- סיפור מקרה

במפגשים הראשונים חנה סיפרה לי בלי מילים על המחלה שהייתה כלואה בתוך גופה. כאן אנסה לתרגם למילים את החוויה של "חיים בגוף חולה" שחנה העבירה אליי דרך הוויית הגוף שלה/שלי: "[...] הייתי מראה שלה. מתוך התבוננות בה, חיקיתי והצטרפתי לתנוחה הפיזית שלה (טכניקה טיפולית ב-DvT): ישבתי מולה בלי תזוזה והרגשתי שאני נרדמת כל הזמן. אני חווה את ההרגשה שלה של כובד וחידלון כמו מוות."

במפגשים אחרים התחברתי גם לחלק שבו היא עדיין מנהלת דיאלוג עם החיים. היא סיפרה לי סיפור מהילדות שלה: כשאבא וסבא שלי היו במפעל אני ובנות הדודות שלי היינו הולכות לבקר, וסבא שלי היה מחזיק אותי ביד ואומר: אסור להיכנס למפעל. היינו משחקות וצוחקות על הגג והיו לנו חיים טובים (היא חייכה. חייכתי גם אני). ברגע שנכנסתי לעולמה הסובייקטיבי בהווה ויצרתי עִמה מפגשים אישיים התברר לי שיש בו הכל. היא יכולה לנוע בו בין כמה זהויות: היא גם ילדה במפעל של סבא וסבתא, גם סבתא שנפגשת עם הנכדים, גם בת 28 שאימא שלה עוד חיה, ועוד. באמצעות היכולת לנוע בין הזמנים במרחב המשחק חזרנו להיות הילדות, הבנות, הדודות והחברות בהווה. נועה: את שמחה לראות אותי? חנה: כן, רק את יודעת, יש דברים שאת מצטערת שאת לא יכולה לעשות. נגיד לצאת לטייל קצת. נועה: כן. חנה: שמעתי שמישהו בא ולא ידעתי מי זאת או מי זה, כן? נועה: ואז פתחת את הדלת ואת מי ראית? חנה: כן (מצחקקות). נועה: ראית אותי ו...? חנה: ­­(מחייכת) שמחתי. חנה: לצאת מהבית. טוב. איך אומרים לי? גם זה יעבור. נועה: כן, כן. חנה: ומה נשמע בבית הספר? נועה: בית הספר, בית הספר בסדר גמור, ממש טוב. חנה: בסדר? נועה: כן. חנה: כמו שהיה תמיד? נועה: כמו שהיה תמיד. חנה: טוב. חנה: א... א... חברות, כן. נועה: כן. חנה: הם מספרים מה שקרה ומה שצריך לקרות וכל מיני דברים. טוב. אבל איך אימא שלי תמיד אומרת? צריכה להתרגל לכל דבר. נועה: (מהנהנת) המם. חנה: שיש תמיד דברים נעים ודברים פחות נעים. אבל זה יש ואַת לא יכולה לשנות. נועה: זה דבר חכם מאוד מה שאימא שלך אומרת. חנה: כן. נועה: לקבל את הדברים איך שהם. חנה: כן, או שתְשני אותם לפי הטעם שלך * נכתב ע"י נועה הוכמן-שטרן, מוותיקות המכון הישראלי לטרנספורמציות התפתחותיות מטפלת ב-DvT. נועה השלימה את מחקרה האקדמי העוסק בטיפול ואבחון באמצעות ה-DvT בחולי אלצהיימר מהגיל השלישי.